אהבה זה לא כואב

 
 
אתם מכירים את זה שבסרטים רגע הנשיקה הראשונה מגיע תמיד אחרי שהבחורה בוכה והבחור
מנחם אותה?
יש לנו בלבול עצום שכזה בין אהבה לכאב. אנחנו כמעט ולא מבדילים בין השניים. אנחנו כמעט
לא מצליחים להבין מי מהם מפעיל אותנו ברגע הנתון. אבל זה כל כך חשוב להבדיל: אהבה וכאב
זה לא אותו הדבר. "אני אוהב/ת אותך", ו"אני כואב/ת אותך" הם שני דברים שונים בתכלית.
העניין הוא, שכאשר מישהו מראה לנו את הכאב שלו/ה, זה (בדרך כלל) מעורר בנו רגשות חמלה.
חמלה, לא רחמים. חמלה, הצורה הגבוהה ביותר של אהבה. זה טוב, לא? אז זהו, שכאן מתחיל
הבלבול.
כי אנחנו מתחילים להבין שאם נראה את הכאב שלנו נקבל אהבה בתמורה. קצת כמו כשכלב
מתנהג יפה הוא מקבל פרס, כך גם אנחנו מאומנים לייצר ולתקשר יותר ויותר כאב, כדי לקבל
את פרס האהבה. זה מדרון חלקלק. אנחנו נהפכים לקורבנות, וממסכנים את עצמנו ללא הפסקה.
אבל כאב זה לא אהבה. זה לא אהבה. אין להם שום דבר במשותף. הם אפילו לא על אותה סקאלה. ישנה אהבה, ואז יש את כל השאר. כאב זה לא אהבה. 
ברור שזה מדהים להרגיש כך כשלמישהו אחר כואב, אבל אנחנו חייבים להתחיל להתאמן בלבטא חמלה לא רק כשאנחנו מרגישים את כאב האחר.
זו הדרך היחידה ליצור מציאות חדשה, זו הדרך היחידה לייצר עולם חדש ובית חדש לאנושות. 
בית שבו כולנו אכפתיים ובעלי חמלה אחד כלפי השני, תמיד ולעולם, ללא תלות או קשר לכאב שמישהו מתמודד עימו.