top of page
על קבלה ונתינה
במהלך מפגש עם כל אדם מתרחשת תחלופה של קבלה ונתינה. זו תחלופה של
ידע, מגע, רעיונות, כסף, תקשורת. פעמים רבות, בלי שאנחנו מודעים לכך, מוחנו
מפעיל "הנהלת חשבונות": האם נתתי יותר משקיבלתי? אם כן, ארגיש "פראייר/ית".
האם קיבלתי יותר משנתתי? כי אז אולי אחוש מעין ניחוח דקיק של אשמה,
תחושת ה"לא נעים". מה האשמה שלנו עושה שם? מניין היא צצה?
יכולת הנתינה שלנו תהיה מאוזנת הרבה יותר אילו רק נבדוק שאנחנו אכן נותנים
מהמקום הנכון והמיודק עבורנו, ולא מתוך רצון סמוי להזין את תחושת ה"קדוש
המעונה" שבתוכנו. האם נתתי כעת מרוחב לב, או על מנת שבסופו של דבר תתחזק
בי תחושת הקורבניות?
וגם בתחום היכולת לקבל, יש משהו שמשתק אותנו. שימו לב איך נשימתנו נעתקת,
גם אם רק לרגע, כשמחלקים לנו מחמאה או מגישים לנו מתנה חומרית או כסף. לי?!
מגיע?! זה מפחיד לפתוח את הלב לקבלה. הרי חונכנו לחשוב שלא מגיע לנו. חונכנו לחשוב שאנו צריכים להקטין את עצמנו על מנת שלא לאיים על האחר. שהצניעות היא מעל הכל. אמנם מריאן וויליאמסון, נלסון מנדלה וגבי ניצן בכבודם ובעצמם אמרו זאת לפני: שאין שום דבר נאור בצמצום האור שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון, שאם רק נאפשר לעצמנו לקבל, נבין פתאום כמה באמת מגיע לנו. כמה מותר לנו לקבל מתנות מהעולם הזה. אבל הידיעה הזו תחבר אותנו להבנה שאנחנו עצומים, אינסופיים. וזה אכן מפחיד! האם אני מסכימ/ה להבין את מלוא עוצמתי, באמת-באמת?
מרוב אימון ב"נתינה ללא תנאי", כמעט והזנחנו את המקום המקבל. את המקום שמאמין שמגיע לו לקבל ללא תנאי. ולכן, כדאי אולי להתחיל בצעד קטן: בפעם הבאה שהיקום, בדמות האנשים ומערכות היחסים שהוא יצר לכם, מעניק לכם משהו - מחמאה, מגע טוב או ליטוף, מתנה, כסף - נשמו עמוק ואמרו "נכון, תודה, זה מגיע לי, זו זכותי. מגיע לי לקבל ללא תמורה." גם אם עולה בתוככם פחד תוך כדי אמירת המשפט, נשמו אליו. גם אתם וגם האדם שמולכם תחוו הקלה ועונג, משום שכך תאפשרו לעצמכם להיות צד שווה בתחלופה של קבלה ונתינה. בכך שאתם מקבלים, אתם נותנים לאדם שמולכם לתת לכם.
זהו האיזון גם בטבע, ואת זה אמר ח'ליל ג'ובראן: כמו שהדבורה משתוקקת לקבל, כך גם הפרח משתוקק לתת, ולכל אחד התפקיד שלו.
bottom of page