איך גלולות עובדות? 
ו/או על שוביניזם סמוי במדע ובתעשיית התרופות.

​

​

מה קורה בגוף שלנו הנשים לאורך המחזור החודשי? 
שני הורמונים עיקריים ששולטים בו - אסטרוגן ופרוגסטרון, אחראיים על כמה תהליכים חשובים, שברמת הפוטנציאל יכולים ליצור חיים בכל חודש,

וברמה הפרקטית אחראיים על הבריאות הפיזית והשינויים הרגשיים שלנו לאורך החודש.
הורמון האסטרוגן אחראי על הבשלת הביצית, "חריגתה" מהשחלה ותהליך הביוץ עצמו. (*למה קוראים לתהליך הזה שבו הביצית משתחררת מהשחלה - ביצית "חורגת" מהשחלה, אף פעם לא הבנתי. אבל יש עוד ביטויים שאני לא מבינה. למה "נלחמים" בסרטן. למה "חודרים" לגוף האישה.)
 

אתן יודעות מה התא הכי הכי גדול בגוף האדם?

ביצית. צריך רק אחת כזו בשביל ליצור חיים. 
ומה התא הכי קטן בגוף האדם, תשאלו? זרע. וצריך עשרות מליונים מהם, כדי להפרות ביצית אחת.
ובכל זאת, כשזוג צריך לעבור טיפולי פוריות - מי שנחשף להורמונים זו האישה. גם אם הבעיה היא אצל הגבר. שזה 40%-50% (!!) מהמקרים. כן, גם אם נמצא שאצל הגבר יש בעיה בזרע, הטיפול התרופתי שניתן הוא לאישה, כדי להגביר את כמות הביציות. האם מליוני שנות אבולוציה טעו? צריך יותר ביציות ופחות זרעים? כמובן שלא. אלו פשוט הנחות לא-מודעות של גברים בעבר, שהיו קיימות במוחם בעודם ניגשו לפתח תרופות חדשות להתמודדות עם בעיות פוריות. 

למה אם אין שום בעיה אצל האישה, עדיין היא זו שנדרשת לקחת טיפול הורמונלי, כאשר הבעיה היא בכלל אצל הגבר? מהסיבה הפשוטה שלא נחקרו ופותחו תרופות עבורו? באיזה עולם אחר ברפואה דבר כזה יכול להיות קיים? תחשבו על כמה זה בעייתי מבחינה אתית-רפואית: אדם, שאין לה בעיות רפואיות, ובכל זאת נדרשת לקחת טיפול תרופתי ארוך טווח, לאורך חודשים רבים ולעיתים שנים, ברוב המקרים - להזריק לבטן, יום-יום!, טיפול בעל תופעות לוואי לא פשוטות כלל, שהייתי מפרטת אותם כאן אם הם לא היו ארוכים כל כך. 
השורה התחתונה היא שלא קיים טיפול הורמונלי תרופתי שיעזור לגבר לייצר יותר זרע תקין עבור הגדלת הפוריות של הזוג. למה? כי לגבר פחות חשוב להיכנס להריון? כי הוא פחות יסכים לקחת את הטיפול? כי זה לא "שוק" כלכלי חזק מספיק? 
יש לדרוש מהמדע והמקהילה הרפואית להתחיל לייצר טיפול תרופתי שיטפל במקור, תמיד. ולא במעקף. 
 

גם בקליניקה שלי אני רואה את זה.

למה רק הנשים באות אליי לטיפול? למה לא הגברים? כאמור, גם כשהבעיה היא אצל הגבר, האישה היא זו שתבוא אליי לטיפול ונעבוד על להכין אותה להריון, ברמה הפיזית והרגשית. ככה יוצא, שגם אני חוטאת באותה הנחה לא מודעת שלי עצמי: שהגבר הרי לעולם לא יתייצב לטיפול. הוא לעולם לא יבוא להכין את הגוף שלו, להעלות את רמת הזרע, להתכונן נפשית להריון ולהסיר חסמים רגשיים שעלולים למנוע מההיריון מלהגיע, אז לפחות ננסה לטפל באישה. למה? זה חטא שאני מודה שבו אני חוטאת בפני המטופלות שלי, ובכך אפילו "מעודדת" אותן להמשיך להרגיש כאילו כל המסע הזה הוא רק עליהן. כאילו זה הגוף שלהן ש"נכשל" בכל חודש מחדש שבו ההיריון שוב לא מושג. בכך אני אפילו מגדילה בתוכן את רמת האשמה שמגיעה עם ה״כישלון״. כבר שנים שאני רוצה להציע טיפול זוגי למטופלי ומטופלות פוריות, וטיפול לגברים. רק שאני לא מעיזה. 
יש לטפל בכל המערכת הזוגית. יש לבצע טיפול זוגי בכניסה להריון, ואם הבעיה היא אצל הגבר, ו/או, אי-פריון אל רקע בלתי ידוע, חוץ מלבצע טיפולים ברמה הזוגית - לטפל בגבר באופן פרטני. 
נשים, אנחנו צריכות לדרוש מהגברים שלנו יותר, to man up and to stand up to the challenge of creating life. TOGETHER.

​

זה קיים גם בנושא הבדיקות הגנטיות.

כשזוג מתחיל לתכנן ילדים, מומלץ להם לבצע בדיקות גנטיות כדי לשלול מחלות מסוכנות. בהתחלה בודקים רק אחד מבני הזוג (נחשו איזה?), על ידי בדיקת דם פשוטה. רק במידה והאישה נמצאת נשאית למחלות מסוימות, בודקים את הגבר. למה זה ככה? למה לא הפוך? למה שלא יבדקו את הגבר קודם? כולה בדיקת דם פשוטה.

 

אבל סטיתי מהנושא, ובכלל רציתי לדבר על גלולות. 

כאמור, אצלנו הנשים, יש 2 הורמונים עיקריים וחשובים: 
האסטרוגן אחראי לגדל, להבשיל ולעזור לביצית לצאת מהשחלה. ההורמון הזה פעיל במהלך החצי הראשון של המחזור החודשי שלנו, והולך וגדל יותר ויותר ברמות ובכמות שלו. הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו נפלאות, מוצלחות, פוריות הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית, מביא לנו "מוזה", מחליק את העור שלנו וגורם לו לנצנץ, וכנ"ל את השיער שלנו. הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו פורחות ומלבלבות. כשהורמון האסטרוגן עולה ועולה בתוכנו, ביום ה-7,8,9,10, (כשמתחילים לספור את המחזור מהיום שקיבלנו ווסת) ומתחיל להגיע לשיא שלו ביום ה11,12,13,14 - אנחנו מרגישות חרוצות, חריפות, בעלות יכולות ריכוז פנומנליות, חוש ריח, שמיעה וראייה מחודדים (באמת! זה הוכח מחקרית) - זה בדיוק הזמן לכוון לדברים חשובים: כתיבת עבודות או דוחות לעבודה, הגשה למבחן, ראיון עבודה, דייט, עמידה מול קהל, יצירת אמנות או פרויקטים חשובים. בזמנים האלו, אתן בטופ של היכולת שלכן להרשים. כמו הביצית שבתוככן שמחזיקה פוטנציאל חיים גדול כל כך, גם מבחוץ - אתן ממגנטות.
אחרי שהביצית יצאה החוצה ("פרצה", או "חרגה", לפי המינוחים הרפואיים שכל כך מעצבנים אותי), היא תשהה שם 24 שעות. זה קורה, לפי הספרות, ביום ה-14, אבל יכול לקרות גם ביום ה-12, ואפילו ביום ה-18, 19, או אף ביום ה-21. כל הטווחים האלו תקינים.
 

אגב, אם תרצו לתכנן הריון - כדאי לעשות זאת ביומיים שלפני הביוץ. זה הזמן הכי טוב שהוכח מחקרית, וטוב שהזרע יחכה לביצית ולא להפך. בגלל זה בדיקות מקלוני הביוץ הן בעלות פוטנציאל בעייתי בעיניי, (לדעתי האישית והלא מקצועית כלל שלא נחקרה, ושיש לקחת בערבון מוגבל), כי מקלוני הביוץ מצביעים על רמות של הורמון אחר שנקרא LH, שמופיע כאשר החלון צמוד מידי לביוץ עצמו. סבבה, תעשו את בדיקת הביוץ, אבל תתחילו לעשות מין כבר לפניה.
 

אחרי 24 שעות, רמות האסטרוגן צונחות. עכשיו מופיע הפרוגסטרון. תפקידו לגדל את השכבה הפנימית של הרחם (הנקראת "רירית"), שכבה שאולי תתמוך בחיים החדשים שמתחילים. הפרוגסטרון שולט ברמות של בגוף למשך כ-10 ימים, ועד שנקבל ווסת בחודש הבא, והתכונות הרגשיות שלו גורמות לנו להיכנס למצב "המתנה", גידול שקט. אנחנו מרגישות שאנחנו נכנסות למערה ומחכות. חלק מתכונות הפרוגסטרון מערפלות מעט את המח ומקשות על יכולת הריכוז, אז אנא סילחו לעצמכן כשקשה לכן להיות פרודקטיביות בעבודה או בלימודים. זה בסדר, במילא הספקתן הרבה יותר מכרגיל בשבוע הקודם, בשלב האסטרוגני. בזמן הפרוגסטרון חושי הראייה, השמיעה והריח מתקהים, וסף הכאב - הפיזי והרגשי - נהיה נמוך יותר. זה מסביר למה כואב לנו יותר בזמן הזה בחודש שמוביל לווסת ובזמן הווסת. גם, נמדדת עלייה בחשק לסוכרים זמינים ופחמימות. כנראה שזה מה שהגוף שלנו צריך: להיכנס למערה, כדי להגן על החושים הקהים ועל סף הכאב הרגיש, ועדיף עם שוקולד ולחם, או בצק זמין. כמו דובה שנכנסת לשנת חורף וצריכה משאבים זריזים וזמינים. באותה מערה, אגב, נפתח חלון הזדמנויות אדיר לחקירה פנימית, חיבור למקומות העמוקים ביותר בתוכך ואפילו יכולות אינטואיציה גבוהות כמו חיבור לבריאה ותקשור. כל זה על מנת להתכונן ולהשיל את שכבת פנים הרחם שנצברה ולדמם אותה החוצה, את כל הישן הזה שאת כבר לא צריכה. אולי ה"ערפול" המוחי הזה שמגיע עם הפרוגסטרון חשוב על מנת לעזור לך לצלול יותר לאזורים התת והלא-מודעים שבתוכך, ולהרפות לרגע מהאזורים המודעים יותר שמוחך.
עכשיו, הלוואי עליי והעולם המודרני היה מפרגן לנו את ההתנהלות הזו. הרי, בסופו של דבר, ברמת הייצרנות והפרודקטיביות הכוללת בעבודה, אני מזכירה לכן שהיה לנו את השבוע הקודם שבו היינו כל כך פרודקטיביות, פי כמה וכמה מהרגיל, כך שזה מפצה על שבוע ה"מערה". 
לצערי, לא כך המצב. הטיפ היחיד שלי הוא לנסות ולתכנן פגישות ודד-ליינים בהתאם למה שאתן יודעות שהולך להגיע. 
 

איזה "פלא", אם כן, שהמציאו את הגלולות. כי מה קורה בזמן גלולות בין כל התהליך הזה שתיארתי? כלום. אין עלייה או ירידה של הורמונים, אין ביוץ, אין שינוי במצב הרוח, בתחושות או בחושים. אין כלום, אלא רק רמה קבועה, אחידה וסדירה של אותם שני הורמונים. קו ישר בגרף. מזכיר לכן משהו? מאוד "גברי", לא? קו הרצון הזה של העולם לשנות אותנו ככה שנתפקד תמיד באותה הדרך, אותה הצורה, יום יום. יום יום. למשך שנים, פעמים רבות - עשרות שנים. ועוד לא דיברנו על תופעות הלוואי. שכוללות, ברמה החמורה שלהן - בעיות בתפקודי כבד, קרישיות יותר, תסחיפים לריאה ומוות. ועוד יותר אצל נשים שמעשנות. אפילו כאלו שמעשנות מעט. כמה מכן נשאלו על ידי הגניקולוג/ית שלכן אם אתן מעשנות לפני שהוא/היא רשם/ה לכן גלולות?כמה גניקולוגים/יות מתעקשים לבצע בדיקת תפקודי כבד תקופתית כדי לראות שהכל בסדר ועוד לא יצא מכלל שליטה? 
 

למה הגלולות עוצבו כך? ככה. כי זה משבש מספיק את המערכת כך שלא יתאפשר ביוץ. ברמה התת-מודעת, לדעתי, זה גם נעשה מתוך רצון "לקרב" את האישה לתפקוד גברי. מה זה כל הגלים האלו - הורמון עולה, הורמון יורד. מה זה כל הבלאגן הזה. קחי את זה, זה יעשה לך שקט. למרות שאין ביוץ, ואין רירית רחם שגדלה, ולכן כביכול לא אמורים להיות כאבי מחזור, נשים רבות מדווחות על כאבי מחזור גם כשהן על גלולות, מה שמסביר לנו שכאבי מחזור הן בעלי רקע שהוא לא רק פיזיולוגי. (ראי את תיאוריית המערה, למעלה). 
ועוד לא דיברנו על הכח הכלכלי הגדול של הגלולות. אין עוד אף תרופה שניתנת באופן כל כך גורף, למשך כל כך הרבה זמן, לרוב עצום של אוכלוסייה , שהיא בריאה! אתיקה רפואית, איפה את? 
יש לדרוש גם מגברים לשאת ב"עול" ההימנעות מהריון. זה לא רק שלנו.

סליחה שיצא לי מאמר כועס. הלוואי שנוכל, ואני אוכל, לצאת מהכעס ולהתמיר אותו לקריאה חזקה לגברים לשאת בנטל הזה באופן שוויוני, נטל שבעצם מלווה אותנו וגוזל מאיתנו משאבים עיקריים מהיומיום, פשוט לא שמנו לב לכך עד כה, הוא תמיד אי שם ברקע.