היסטוריה פמיניסטית של הוסת –

 
תורגם ברשות מהבלוג המרתק: Metis' Blog on Muslim Feminists
בחברות קדומות נשים במהלך הוסת התבקשו להתהלך בתוך שדות אורז כי הן "משילות את דם החיים" מגופן, באמונה כי דם זה מגביר את קצב גידול הגידולים. התיאוריה הזו הוכחה לא מזמן כנכונה כאשר כשחוקרים ומדענים טענו כי "תאים שמקורם בדם הוסת הינם בעלי יכולת רגנרטיבית רבה" והשתמשו בתאי גזע ממקור וסתי להציל איברים.
 
אנשים קדומים האמינו כי נשים היו חזקות הרבה יותר מגברים ושאם אישה במהלך וסת שתרוץ בשדות במהלך הלילה, כוחה הרב יהרוג את כל תולעי השדה.
 
חברות אינדיאניות דרום אמריקאיות קדומות האמינו כי בני האדם נבראו מ"דם ירח". בדומה, לפי האמונה האלה המסופוטמית Ninhursag יצרה את החיים מתוך "דם החיים" שלה, ונשים מסופוטמיות היו יוצרות דמויות טיט לפריון על ידי צביעתן בדם הוסת. זה גם המקום לראות כי מקור המילה אדם – האדם הראשון לפי התנ"ך ודתות רבות אחרות, הוא א-דם, "להיות אדום".
 
מצריים העתיקה היא המקום הראשון שבו אפשר לראות התייחסות לוסת כטאבו. כיתוב שהתגלה במקדש הת'ור פירט אלים שונים וסלידתם הספציפית מדברים מסוימים; אל אחד לא אהד נשים מוסתות כי הן הוצגו כבעלות כח רב עוצמה. למרות זאת, בעיני ציבור הרחב של אותה התקופה דם הוסת נחשב כבעל יכולת הענקת חיים וריפוי והיה בשימוש לייצור תרופות ומשחות.
 
לדם הוסת יוחס כח ניקיון. לדוגמא, בכישופים עתיקים לאם ולתינוק השתמשו בדם הוסת כמשחה שתגן על התינוק משדים.
 
ב"טקסט חכמה" ממצריים העתיקה ישנם רמזים להגיינת וסת, ובפרט לשימוש עתיק בטמפונים שנוצרו משילוב של פשתן, פפירוס וכותנה. יש הגורסים כי איזיס היא הממציאה של הטמפון הראשון בצורה של "קשר איזיס". ארכיאולוגים יודעים כיום כי בעבר נשים השתמשו ב"וסת-דמה" או ב"שביתות סקס" כדי לדכא וללחוץ על גברים.
 
ארבע-מאות שנה לפני ישו, היוונים האמינו בתכונות מעניקות החיים של דם הוסת. אריסטו כתב במאה הרביעית לפנה"ס שהעובר נוצר כולו מדם הוסת ושתפקיד הגבר הוא רק לשמש כקטליזטור.
 
בהדרגה, במהלך 300 שנה החליפו המיתולוגיות היווניות את ההשקפה האריסטוטלית באמונה שגוף האישה הוא אך כלי קיבול לילוד, ושהילוד נוצר לחלוטין על ידי זרע הגבר. וכך, אף על פי שעד סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 הייתה זו התיאוריה האריסטוטלית שנלמדה בבתי ספר לרפואה בכל העולם, דתות רבות התעניינו בגישה הפטריארכלית כפי שהיא מוצגת בתיאוריות יווניות מאוחרות יותר. לכן ישנם כתבים המלמדים את שתי הגישות: הגישה האריסטוטלית שטוענת שהילוד נוצר בשלמותו מגיבוש דם הוסת, והמיתולוגיה היוונית המאוחרת יותר שטוענת שהילוד נוצר לחלוטין מזרע. שתי הגישות, אנו יודעים היום –מוטעות.
 
במרוצת הזמן גברים החלו לחשוש מנשים עוצמתיות והשתדלו לדכא אותן על ידי ביסוס פטריארכלי והפצת הגישה של הוסת כטאבו:
"התלמוד מציין שאם אישה בתחילת הוסת שלה עוברת בין שני גברים, היא תמית אחד מהם. הלבנונים האמינו שצילה של אישה יגרום לפרחים לקמול; שסוס שעליו תרכב ימות. האנציקלופדיה "תולדות הטבע" של פליני [שנת 77 לספירה] טוענת כי אישה בוסת הופכת יין לחומץ, הורסת גידולי שדה, הורגת נבטים ושתילים, מסוגלת לנפץ גינות, מחלידה ברזל (בעיקר בתקופת התחסרות הירח), הורגת דבורים וגורמת לסוסות להפיל את עוברן. בגרמניה ישנו מנהג שבו מאמינים שאם אישה במהלך הוסת עוזרת בשחיטת חזיר, היא תגרום לריקבון בשרו" (מקור)
אישה במהלך הוסת החלה להיות מוצגת כבלתי נקייה, לא בטוחה לאחרים סביבה, תחת חרדה ולחץ, בעלת פגיעה מנטלית וכאב פיזי רב. גברים החלו להתרחק מנשים מוסתות ולהאמין שקיום יחסי מין עם נשותיהן המוסתות יפגע באישה (למרות שכיום המדע מספק תיאוריות לפיהן אישה מרגישה סקסית ונהנית מקיום יחסי מין במהלך הוסת, דבר שהוא בעל משמעות בריאותית מיטיבה עימן!). בתרבויות רבות נשים מוסתות הושמו בבקתות וסת מיוחדות.
הוסת החלה להיות מקושרת לכבוד גברי, ולכן התפתחו מנהגים מסורתיים שונים עימה.
במסורת ההינדואיזם נאסר על האישה להתקרב למקדשים; ביהדות ובנצרות המוקדמת האישה נדרשה לטהר את עצמה על ידי הקרבת 2 יונים בבית התפילה. אישה מוסלמית נאסרת לגעת בקוראן או להתפלל בעודה במחזור.
אפילו היום, כאשר המדע הפריך שוב ושוב מיתוסים רבים הקשורים לוסת, הגברים משתמשים בוסת כתירוץ כדי לדכא נשים, בטענה שנשים חסרות יכולות ותכונות מסוימות, בייחוד כאשר הן מווסתות. ישנן קהילות שמחנכות את בנותיהן להאמין כי וסת היא תהליך של מחלה.
מחקרים שבדקו את השפעת הדת על וסת האישה והרווחה שלה הראו כי נשים שלהן היה סיכוי רב יותר לפתח כאבי וסת ובעיות וסת היו נשים שדתן אמרה להן שהן בלתי נקיות ועליהן להיות צייתניות לגברים.
כיום כמעט ואין חינוך לנשים לעוצמה שבוסת. מעולם לא מסבירים לנו כנערות מתבגרות ש"בזמן הוסת היכולת של האישה לחלום, לקבל מסרים וחזיונות ולחוות מצבי תודעה גבוהים היא חזקה". לא לימדו אותנו שלפני 4000 שנה הוסת לא הייתה בושה או טאבו, אלא הייתה מצב תודעתי שהשתמשו בו על מנת כדי להעצים את הנשים כאלות. במקום ללמד אותנו כי התנודות הטבעיות של הגוף גורמות לנו להיות מותאמות ועמידות יותר, למדנו על ידי החברה שבה גדלנו שיש לנו את "הקללה", ושאנחנו "לא נקיות".
האמת היא, שהוסת היא "זמן חניכה, שבו האישה יכולה לממש את הפוטנציאל שלה לכניסה למצב תודעתי גבוה, דבר הנותן להן גישה לסוג כח מיוחד. הכח שבמודעות עצמית, רגשות עמוקים, תובנה, אינטואיציה. כח שמשתבח עם הזמן עם כל מחזור חדש" [אלכסנדרה פופ].