על אנדומטריוזיס, PMDD, וכאב קולקטיבי

לפי הניסיון שלי בעבודה עם אנדו', מצאתי שברובד הפיזי עיקר הבעיה הייתה ברגישות לשינויים הורמונליים שמתרחשים לאורך החודש.
כלומר: לא רגישות לאסטרוגן, או לפרוגסטרון (לדוגמה), אלא לשינויים המהירים ברמות שלהם שהאישה מרגישה לאורך החודש. האסטרוגן עולה ואז יורד, ה-LH עולה בחדות ויורד תוך 24 שעות, ואז הפרוגסטרון עולה ויורד. השינויים האלו (וגם השינויים בהורמוני רבייה אחרים) עלולים "לשגע" את המערכת.
 
ברובד הרגשי, תמיד ראיתי שוב ושוב שהנושא הוא אֵבֶל. הרבה פעמים האֵבֶל הוא לא ספציפי או ישיר - כלומר, לאו דווקא אֵבֶל על אדם שנפטר.
זה יכול להיות אֵבֶל בעקבות פרידה, פגיעה מינית, ורוב המקרים, אֵבֶל על הכאב הנשי הקולקטיבי.
אני ראיתי לאורך הדרך בעבודה שלי עם נשים, שהאֵבֶל היה קיים בצורה של העברה-בין-דורית, על טראומה מינית שהאמא של המטופלת עברה, או הסבתא שלה, או הזיכרונות שנשמרו בד.נ.א שלה מהשואה, או אפילו אֵבֶל מלשמוע על פגיעה מינית בחדשות על אישה שהיא לא מכירה. וגם, ברוב המקרים - האֵבֶל הגיע מזכרונות מגלגולים קודמים בעקבות חוויות קשות שנחוו בעבר.
 
את הניסיון שלי צברתי עם העבודה שלי בשיטת אייפק (IPEC). זו שיטה שמתמקדת בתיקון הזיכרון של הגוף בעזרת לחיצה על נקודות מרידיאנים ספציפיים. את האבחון אנחנו עושים דרך "מבחן שריר", שזו דרך לראות מה מחליש את הגוף: אם זה רגישות לשינויים הורמונליים, או כאב שעבר מהאם, כאב שהגיע מהזיכרון הנשי הקולקטיבי, או כאמור מגלגול קודם. ברגע שרואים מה מחליש את הגוף, אנחנו ניגשות לתקן ולחזק את הזיכרון של המערכת החיסונית הפיזית והרגשית מול אותם הגורמים. בדרך הזו, אנחנו מנטרלות את הגורמים לרגישות, בין אם הם פיזיים או רגשיים או אנרגטיים.
 
ברמה הפיזית, יש לנו כמה סוגי תאים ש"סוחבים" זיכרונות מהעבר.
 
א - בקצרה: הביצית שנוצרנו ממנה הייתה ברחם של סבתא שלנו.
באריכות: כל הביציות שלנו נוצרות בעודנו עובריות. כלומר, כשאמא שלנו הייתה עוברית, ברחמה של סבתא שלנו, היא יצרה את הביציות, שמאחת מהן נוצרה אני. בזמן היווצרות הביצית קיים כל המידע הגנטי והזיכרון בתוכה נטען, ויגשים את עצמו רק בעוד 2 דורות.
ב - בקצרה: בתוך התאים שלנו קיים קידוד של כל הנשים שהיו קיימות בעולם.
באריכות: ד.נ.א מיטוכונדריאלי הוא סוג ד.נ.א נוסף, פרט לד.נ.א הרגיל שקיים בתאים שלנו, ושבמקור שלו הגיע רק מהאם. הגבר לא תורם ד.נ.א מיטוכונדריאלי עם הזרע שלו כלל. סוג הד.נ.א הזה משתנה מאוד לאט ברמה האבולוציונית, וקצב המוטציות הוא מאוד נמוך, ובסוג ה-ד.נ.א הזה משתמשים עבור כל הבדיקות הגנטיות הנפוצות היום לבדיקת המקורות שלנו. גם המחקר למוצא האדם משתמש בד.נ.א הזה. אם מסתכלים מספיק אחורה, אפשר להגיע במחקר על הד.נ.א הזה עד לאישה הראשונה, שנקראה בשפה המדעית "חווה-מיטוכונדריאלית" Mitochondrial Eve. בתוך הד.נ.א הזה קיים כל המידע, רובו טראומטי, שנשים חוו לאורך ההיסטוריה: הכאב הקולקטיבי מקודד בתוך כל תא ותא אצלנו.
 
לדעתי, לא סתם תסמונות כמו אנדו' או PMDD נמצאות בכזו עלייה בעשורים האחרונים.
הטראומה הקולקטיבית הגיעה לכזה שיא שלא ניתן יותר להמשיך ולהכיל אותה מבפנים, והגוף פשוטו כמשמעו מדמם החוצה את תאי הרחם. לדעתי, הגוף של האישה שמדמם החוצה את הכאב של כל הנשים לפניה. אם יש לך אנדו': זו לא אשמתך.
כמות מקרי האנדו' כל כך גברו ברמה העולמית, שהן דורשות התייחסות שלא ניתן להתעלם ממנה יותר, תנועת ה- #MeToo התפרצה החוצה לעולם. אנחנו לא מסוגלות לשתוק יותר. האנדו'ית היא הסימפטום ותוצר של *כל* החברה, ובגלל זה האחריות היא על כולנו. ובגלל זה לא תימצא אף תרופה יחידה שתעזור. צריך שינוי כלל מערכתי וכלל ממסדי שייטפל בכל המערך החברתי. זאת הסיבה שנשים נהיו כל כך אקטיביות בעשורים האחרונים בדרך שלהם להכריח את הממסד להכיר בכאב שלהם. האנדו' הכריח אותן לצאת לפעולה. זה כבר קורה. לא רק נשיות חדשה, אלא גם גבריות חדשה הרי נוצרת כי קיימים כבר מספיק גברים אמיצים שעושים בדק בית. גם להם קשה לחיות עם הרעיון שהם מייצגים את כל מה שרע ופוגעני בעולם. אלו הגברים שמביאים שינוי ותנועה רגשית לכאב הקולקטיבי הגברי הפוגע.
 
אני יודעת שזה לא קל לקריאה. אני יכולה רק לנסות לעודד ולשתף שהנשים שאיתן אני עובדת על הנושאים האלו, כשהסתכלנו ביחד אחורה על האֵבֶל הקולקטיבי, הרגישו שזה מאוד מאוד עזר להן.
 
בקבוצות תמיכה שאני מציעה לנשים המתמודדות עם אנדו' ו/או PMDD, במשך חצי שנה, נבצע אחת לשבוע עבודה קבוצתית שמתייחסת לכאב הקולקטיבי, ובנוסף אחת לשבוע כל אישה תיפגש איתי למפגש אישי שיותאם לצרכים שלה. 
 
כל מה שכתוב כאן הוא על סמך הניסיון האישי שלי בלבד, וכמובן שאצל כל אחת המסע האינדיווידואלי שלה הוא שלה. 
 
המון אהבה לכולן.ם,
דפנה